A, An, The — תוויות היידוע באנגלית: מתי משתמשים בכל אחת

אחת המכשלות הגדולות ביותר עבור דוברי עברית שלומדים אנגלית היא תוויות היידוע: המילים הקטנות a, an ו-the שמופיעות לפני שמות עצם כמעט בכל משפט. בעברית אין מקבילה מדויקת לתוויות האלה, ולכן קל מאוד לשכוח אותן, להוסיף אותן במקום הלא נכון או לבחור בתווית הלא מתאימה. במדריך הזה נסביר בדיוק מתי משתמשים ב-a, מתי ב-an, מתי ב-the, ומתי בכלל לא צריך שום תווית.

מה הן בכלל תוויות יידוע?

תווית יידוע (Article) היא מילה קטנה שמופיעה לפני שם עצם ומספרת לנו האם מדובר במשהו כללי ולא מסוים, או במשהו מסוים וידוע. באנגלית יש שלוש תוויות: a, an ו-the. שתי הראשונות (a / an) נקראות ״תוויות הסתמיות״ או indefinite articles, והאחרונה (the) נקראת ״תווית היידוע המיודעת״ או definite article.

בעברית יש לנו רק את ה״ה הידיעה״ (הספר, הכלב, השמש) — וגם אותה לא תמיד משתמשים בה כמו באנגלית. אין לנו מילה נפרדת שמקבילה ל-a / an. לכן כשאנחנו אומרים ״ראיתי כלב״, באנגלית זה הופך ל-״I saw a dog״ — והמילה a פשוט לא נשמעת לנו טבעית. זו הסיבה שתוויות היידוע הן אחד הנושאים הכי מבלבלים, וגם אחד הסימנים הכי בולטים לכך שמישהו עדיין לומד את השפה.

a או an? הכול תלוי בצליל

ההבדל בין a ל-an הוא הכי קל ללמידה, אבל גם כאן יש מלכודת. הרבה לומדים חושבים שמשתמשים ב-an לפני אות אחת מסוימת, אבל הכלל האמיתי הוא לפי הצליל של המילה שאחרי התווית, ולא לפי האות הכתובה:

• a לפני מילה שמתחילה בצליל עיצור: a book (ספר), a cat (חתול), a teacher (מורה).
• an לפני מילה שמתחילה בצליל תנועה (a, e, i, o, u): an apple (תפוח), an egg (ביצה), an idea (רעיון), an umbrella (מטרייה).

עד כאן הכול הגיוני. אבל עכשיו מגיעות הדוגמאות שמפילות את כולם, כי הן תלויות בצליל ולא באות:

• a university (אוניברסיטה) — למרות שהמילה מתחילה ב-u, היא נשמעת ״יוּ-ניברסיטי״, כלומר בצליל עיצור (y), ולכן a ולא an.
• a European country (מדינה אירופית) — שוב צליל ״יוּ״, ולכן a.
• an hour (שעה) — האות h כאן שותקת, והמילה נשמעת ״אַוּר״, שמתחילה בצליל תנועה, ולכן an ולא a.
• an honest man (אדם ישר) — שוב ה-h שותקת, ולכן an.
• an MBA / an FBI agent — בראשי תיבות הולכים לפי שם האות: ה-M נשמעת ״אֶם״, ה-F נשמעת ״אֶף״ — צליל תנועה, ולכן an.

הטיפ הפשוט: אל תסתכלו על האות הראשונה, תגידו את המילה בקול. אם פותחים את הפה בתנועה — an. אם הצליל הוא עיצור — a.

הסתמי (a / an) מול המיודע (the)

אחרי שהבנו את ההבדל בין a ל-an, נשארת השאלה הגדולה: מתי משתמשים ב-a / an ומתי ב-the? ההבדל המרכזי הוא בין משהו כללי ולא מסוים לבין משהו מסוים וידוע גם לדובר וגם למאזין.

כלל מנחה מצוין הוא חוק ה״הזכרה הראשונה״: בפעם הראשונה שמזכירים משהו חדש, משתמשים ב-a / an. מהפעם השנייה והלאה, כשהדבר כבר ידוע, עוברים ל-the:

• I bought a car. The car is red. — ״קניתי מכונית. המכונית אדומה.״ בפעם הראשונה ״a car״ כי זו מכונית כלשהי, חדשה לסיפור. בפעם השנייה ״the car״ כי כבר יודעים על איזו מכונית מדובר.
• She saw a dog. The dog was barking. — ״היא ראתה כלב. הכלב נבח.״ אותו עיקרון בדיוק.
• Can you pass me a pen? — ״תוכל להעביר לי עט?״ (כל עט שהוא, לא משנה איזה). לעומת Can you pass me the pen? — ״תוכל להעביר לי את העט?״ (העט הספציפי שאנחנו שנינו רואים על השולחן).

שימו לב: a / an תמיד באים לפני שם עצם ביחיד וניתן לספירה. אי אפשר לומר ״a water״ או ״a books״ — על כך נרחיב בהמשך.

מתי בהחלט משתמשים ב-the

מעבר לחוק ההזכרה הראשונה, יש מצבים קבועים שבהם תמיד צריך the, כי מדובר במשהו ייחודי או מובן מאליו:

• דברים יחידים בעולם: the sun (השמש), the moon (הירח), the sky (השמיים), the world (העולם), the internet.
• תארי הפלגה (superlatives): the best student (התלמיד הטוב ביותר), the tallest building (הבניין הגבוה ביותר), the first time(הפעם הראשונה).
• דברים מסוימים שברור עליהם מדברים מההקשר: Close the door, please.— ״סגור את הדלת בבקשה.״ (הדלת של החדר שאנחנו בו).
• קבוצות ידועות, נהרות, ימים ושרשרות הרים: the Mediterranean(הים התיכון), the Jordan River (נהר הירדן), the Alps(האלפים).
• כלי נגינה ומכשירים מסוימים: play the piano (לנגן בפסנתר), play the guitar (לנגן בגיטרה).

רוצים לתרגל זיהוי של מילים כאלה בתוך משפטים אמיתיים? אפשר לעשות תרגול אוצר מילים ולראות איך התוויות יושבות לפני שמות עצם נפוצים.

תווית האפס: כשאין שום תווית

אחת הטעויות הכי שכיחות של ישראלים היא דווקא להוסיף the כשאסור. יש מקרים רבים שבהם אנגלית פשוט לא מצריכה שום תווית — מצב שנקרא ״תווית אפס״ (zero article). זה קורה בעיקר במשמעות כללית:

• שמות עצם ברבים במשמעות כללית: Dogs are loyal. — ״כלבים נאמנים.״ (לא ״The dogs״ — מדברים על כלבים בכלל).
• שמות עצם בלתי ניתנים לספירה במשמעות כללית: Water is important.— ״מים חשובים.״ I love music. — ״אני אוהב מוזיקה.״
• שמות פרטיים של אנשים: I met David yesterday. — ״פגשתי את דוד אתמול.״ (לא ״the David״).
• רוב שמות המדינות והערים: I live in Israel., She visited Paris. (אבל יש יוצאים מן הכלל עם the: the United States, the UK, the Netherlands).
• שפות: I speak Hebrew and English. — ״אני מדבר עברית ואנגלית.״
• ארוחות: We had breakfast at eight. — ״אכלנו ארוחת בוקר בשמונה.״ Let’s meet for lunch.
• ענפי ספורט ומשחקים: He plays football. — ״הוא משחק כדורגל.״ (שימו לב להבדל: לכלי נגינה כן צריך the, לספורט לא).

הטעויות הנפוצות של ישראלים

בגלל שבעברית אין מערכת כזו, יש כמה טעויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. הכרה שלהן מראש תחסוך לכם הרבה:

• השמטת התווית לגמרי: ״I am student״ במקום ״I am a student.״ בעברית אומרים ״אני סטודנט״ בלי שום מילה לפני, אבל באנגלית חובה a.
• הוספת the כללית מיותרת: ״I like the dogs״ כשמתכוונים לכלבים בכלל — צריך פשוט ״I like dogs.״
• בלבול a / an לפי הצליל: ״an university״ (שגוי) במקום ״a university״, או ״a hour״ (שגוי) במקום ״an hour״.
• the לפני שם פרטי או שפה: ״the David״, ״the English״ במשמעות של השפה — שניהם שגויים.
• a לפני רבים או בלתי-ספיר: ״a books״, ״an advice״ — a / an רק לפני יחיד ספיר.

הדרך הטובה ביותר להפנים את הכללים האלה היא לא לשנן טבלאות אלא להיחשף לכמה שיותר משפטים נכונים, עד שהאוזן ״תרגיש״ מתי חסרה מילה. כדאי לשלב את הנושא עם תרגול דקדוק אונליין, כי תוויות היידוע מופיעות בתוך כל זמן וכל מבנה משפט שאתם לומדים.

סיכום מהיר

תוויות היידוע נראות זעירות, אבל הן עושות עבודה גדולה: הן אומרות למאזין אם מדובר במשהו חדש או מוכר, כללי או מסוים. זכרו את שלושת העקרונות: a / an להזכרה ראשונה ולמשהו לא מסוים (a לפני צליל עיצור, an לפני צליל תנועה); the למשהו מסוים, ייחודי או מוכר משני הצדדים; וכלום (תווית אפס) כשמדברים על רבים, על בלתי-ספירים, על שמות פרטיים, מדינות, שפות, ארוחות וספורט במשמעות כללית. תרגלו אותן בתוך משפטים אמיתיים, והן יהפכו במהירות לטבע שני.